נלחמת וגם מנצחת

מבוסס על סיפורה של ליטל (שם בדוי. הפרטים המלאים שמורים במערכת)
ליאת י.

 

מה קורה לאוטובוס? למה הוא כל כך מאחר?! אני חושבת לעצמי ומביטה בחוסר נוחות במחוגי השעון הזזים. הקצב שלהם קבוע, הזמן לא עוצר, ואני יודעת שמוטב לי לא לאחר. כל כך קר בחוץ. אוף, הקור הזה כל כך לא אופייני לאקלים של האזור כאן. אני משפשפת את ידי בניסיון נואש לחמם את גופי, ושוב מביטה במחוגי השעון.


כנראה שבהיסח הדעת, דיברתי עם עצמי בקול. האישה שיושבת לידי, על הספסל בתחנה, מביטה לעברי ומחייכת.


"האוטובוס מייד יגיע. זה תמיד כך", היא אומרת לי וממשיכה לחייך. העיניים שלה טובות ורכות. אני מחזירה לה חיוך מבוייש. כל כך הרבה זמן שלא פגשתי עיניים טובות.

צלצול הטלפון מחזיר אותי למציאות. אני מביטה בבהלה, זה אמיר. הוא בטח רוצה לדעת מדוע אני מאחרת.


"אני בתחנת האוטובוס מחכה לו, הוא מאחר" עניתי מייד.


"מאחר? שקרנית!" הוא התחיל מייד לקלל, לצעוק ולאיים, "חכי מה שיהיה לך כשתחזרי... איפה היית תגידי לי?? האוטובוס לא מאחר זו את...". הוא צעק וצעק, בעברית מהולה בערבית.


שתקתי. ידעתי שאין לי מה להסביר או להגיד. זה לא יעזור. ופחדתי, הוי כמה שפחדתי באותו הרגע. אני יודעת שגם אם הייתי מגיעה בזמן הייתי חוטפת מכות רצח, אבל עכשיו, כביכול, מבחינתו יש לו סיבה. חסרת אונים הבטתי לשמיים. הם היו מלאים בעננים, שנעו יחד באיטיות. 'אבא, אני יודעת שאתה שם. מאחורי העננים. בבקשה ממך, תעזור לי', זעקתי שותקת, ממעמקי ליבי.


בזווית העין, ראיתי את האישה הנחמדה שלידי ממשיכה להביט בי. כנראה ששמעה את הצעקות של אמיר דרך הנייד. טוב, אי אפשר היה שלא לשמוע. האוטובוס התקרב לתחנה. האישה הוציאה מכיסה, במהירות, כרטיס ביקור קטן ואמרה בקול רך "תתקשרי אליהם, כדאי לך, הם ידעו איך לעזור לך". הודיתי לה בנימוס, דחפתי את הכרטיס עמוק לתיק ועליתי לאוטובוס.


 

הכרטיס

       

 

 

 


רק אחרי שהתיישבתי והאוטובוס התחיל בנסיעה, התפניתי להוציא את הכרטיס מהתיק. "נמצאת בקשר עם בן מיעוטים? החיים שלך זה לא משחק. את לא לבד! פני עכשיו ליד לאחים 1-800-620-640, 24 שעות ביממה". יד לאחים?! מעולם לא שמעתי עליהם. מה פתאום שאתקשר, חשבתי לעצמי, מי יודע מה מחכה לי בצד השני של הקו. וחוץ מזה, למה שמישהו שאני לא מכירה ירצה לעזור לי? כבר עמדתי להשליך את הכרטיס לפח, אבל בראשי הדהד קולה הרך של האישה אומר לי 'כדאי לך...', 'כדאי לך...', 'הם ידעו איך לעזור לך...'. הכנסתי את הכרטיס הקטן בתנועה מהירה חזרה לתיק. אחכה עוד קצת, מה יש לי להפסיד. לזרוק אותו תמיד אוכל.


אחר כך, שוב הוצאתי את הכרטיס מהתיק, נזכרת באמיר ובמה שעלול לקרות אם יגלה אותו. מה עלי לעשות? חשבתי לעצמי. לשמור אותו עלול להעלות לי ביוקר. לזרוק אותו אני לא יכולה, כי מי יודע... ובראשי ממשיך להדהד קולה של האישה...


פתאום הבזיק במוחי רעיון, אכניס אותו לתא הנסתר שבארנק שלי. שם אמיר אף פעם לא בודק. יופי, נרגעתי. סגרתי את הארנק והחזרתי אותו לתיק, בלי לדעת שברגע זה ממש מתחילה הישועה שלי.

 


האביר שלי מגיע
את אמיר הכרתי כשהייתי בת 17 והוא בן 22. התנדבנו יחד במשמר האזרחי. היו לנו הרבה משמרות יחד וכך התקרבנו. הסתובבנו יחד בגאווה בשכונות העיר, תפקידנו היה לוודא שאין קטטות רחוב, שאין מריבות בין שכנים, שאין מקרי אלימות בין בעל לאישתו... אתן מבינות? אמיר היה מתנדב במשמר האזרחי! חיית האדם ושמה אמיר הוא-הוא היה אמון על שמירת החוק והסדר בעיר. בלי שאיש ידע מה באמת מסתתר מאחורי המסיכה שלו.

 

אני מצידי, הכרתי אותו כיהודי, לרגע לא העליתי על דעתי משהו אחר. כל החברים שלו, שאהבו להיות סביבו כל הזמן, היו יהודים. לא היה לו שמץ של מבטא, הוא היה מעודכן

באופנות הכי עכשוויות, סמרטפון, מוזיקה, הכל. והמדים שלבש (והלמו אותו למדי) השלימו את התמונה של בחור יהודי רציני, עם ערכים ואכפתיות. לא היה שום רמז ואני לא יכולתי לדעת.


באותה התקופה, גרתי אצל אבא שלי והמצב בבית היה קשה. בכל הזדמנות חיפשתי סיבה לצאת קצת החוצה, לברוח מהמציאות המעיקה. למען האמת, המצב בבית אף פעם לא

היה טוב.

 

 

אמא קטנה
כבר מגיל צעיר ראיתי אלימות, ובהמשך גם חוויתי אותה על בשרי. אבא היה מכה את אמא, בהזדמנויות רבות, מול עיננו וגם בחדר השינה שלהם. שמעתי הכל, והבכי שלה נחקק בזכרוני. במשך שנים ליוותה אותי תחושת חוסר אונים על כך שאני, הקטנה, לא מסוגלת לעזור לאמא ולהושיע אותה. זו חוויה שעד היום מלווה אותי. לא הבנתי למה היא לא נלחמת חזרה, מדוע היא לא קמה והולכת. היום, לצערי הרב, אני כבר מבינה אותה.

 

       

 

 

 

 

בסופו של דבר, כשהייתי בת 9 בערך, אמא הוצאה מהבית, על ידי הרווחה, למקלט לנשים נפגעות אלימות. היא שהתה שם תקופה ארוכה, ואנחנו נשארנו לגור בבית עם אבא. כשהיא יצאה מהמקלט היא כבר היתה חזקה יותר והחלה הליך גירושין מאבא.


 

אינני יודעת מה היו השיקולים, ולא זכור לי ששאלו בכלל לדעתי, אבל מה שקרה הוא, שבסוף התהליך, הוחלט שאנחנו נשארים לגור עם אבא. מהר מאוד, בהחלטתו של אבא, כל קשר ביננו לבין אמא נותק. נותק לגמרי, למשך שנים רבות.


 

אמא יצאה מהבית ונוצר חלל גדול שצריך היה למלא. בישולים, כביסות, ניקיון ואחזקת הבית, דאגה לאחים, שילכו מסודר לבית הספר, מקלחות וכל מה שעולה בדעתכן שאמא צריכה לעשות לילדיה. תפקיד נוסף ומפוקפק שחיכה לי היה תפקיד 'שק האיגרוף' של אבא... כן גם את זה צריך היה למלא...

 

אני לא זוכרת יום אחד מאושר בחיי, מאותן שנים. לבית הספר הייתי מגיעה תמיד באיחור. שיעורי בית כמובן שלא היה לי זמן להכין ותוייגתי כתלמידה לא טובה. כל כך רציתי שמישהו ישאל אותי מה שלומי, יתעניין מדוע אני מאחרת והאם קורה משהו שאפשר לעזור בו. יתן לי פתח לספר ולשתף, פתח להצלה. אבל, לצערי הרב, לא היה אף אחד כזה בסביבה שלי.

 

כמה שנים עברו להן כך, ובשלב מסויים הרגשתי שאינני יכולה להכיל יותר את המציאות. פניתי לעובדת הסוציאלית מהרווחה, וכמו אימי הוצאתי (בהסכמתי כמובן) למעון לנערות נפגעות אלימות.

 

חשבתי שהנה, מתחילה לה תקופה חדשה בחיי. העזתי להאמין ולקוות לעתיד טוב יותר. אחרי כמה חודשים, הסתיימה השהות שלי במקלט והייתי צריכה לצאת. לאן ללכת משם לא ידעתי. המקום היחיד שהכרתי היה בית אבי. אז חזרתי לשם...


 

איפה היו עובדי הרווחה אינני יודעת. אינני אומרת זאת כביקורת כלפיהם, אני באמת לא זוכרת. ישנם חלקים שלמים מעברי שפשוט נמחקו לי. היום, בתהליך השיקומי שאני עוברת עם העובדת הסוציאלית שלי מ'יד לאחים', אני מתחילה להשלים את כל חלקי הפאזל. אבל אני עדיין בתחילתו של התהליך והדרך עוד רבה.

 

בצאתי מהמקלט, חיכתה לי בבית אותה מציאות מוכרת מהעבר. שום דבר לא השתנה. אה... היה רק שינוי אחד "קטן"... נוסף לי עוד תפקיד – לעזור בפרנסת המשפחה. היום אני יודעת, שהדמות שצריכה היתה לתת את הדין, להיות במעקב ולעבור טיפול – אבא שלי – היא הדמות היחידה, בסיפור המשפחתי שלנו, שלא עברה דבר מאלה.


 

אני מצידי, כשחזרתי הביתה מהמקלט לנערות, הייתי כבר מעט יותר חזקה, וחיפשתי לעצמי עיסוקים שיעצימו אותי ויתנו לי כוח. כך הגעתי להתנדב במשמר האזרחי. כך הגעתי גם לאמיר.


 

מתחילים יחד חיים חדשים
שנתיים היינו בקשר, שבו הוא הרעיף עלי מכל טוב. מילים חמות, מתנות, דאגה ואכפתיות. היינו מסתובבים יחד ברחובות העיר, במסגרת ההתנדבות במשמר האזרחי, ואני הרגשתי על גג העולם. אמיר היה האביר על הסוס, שלו חיכיתי והתפללתי. הוא ידע כל מה שעובר עלי בבית והבטיח לי חיים מאושרים וטובים יותר. חלמתי על הבית שיהיה לנו. בית משלי. הרגשתי שסוף-כל-סוף טוב לי ויש לי סיכוי!


בשלב זה, חזקה ומאושרת, הצלחתי לחדש את הקשר עם אמי. מעט מעט, אבל זה היה דבר עצום בעבורי. וכשרצינו, אמיר ואני, למסד את הקשר ביננו, הבאתי אותו להורי (כל אחד בנפרד) כדי שיכירו אותו.


עד היום אינני יודעת איך, אבל שניהם – גם אמא וגם אבא – הרגישו שמשהו בקשר הזה לא נכון והתנגדו לו בתוקף. הם אמרו שלדעתם הוא לא יהודי, שהוא מרמה אותי, שמשהו שם מריח להם לא טוב. היום זה מדהים אותי לחשוב על זה. כנראה שהורים – כמה מורכב שיהיה הקשר איתם – יודעים איפה ומתי הילד שלהם נכנס לאזור סכנה. מן חוש הורי שכזה...
אז, הייתי בטוחה שהם פשוט לא רוצים שיהיה לי טוב. יודעים שאם אתחתן עם אמיר, אז לא יהיה מי שינקה, יבשל, יפרנס ויחטוף. ברור היה לי שהם לא רוצים בטובתי וככל שהם התנגדו לקשר, כך אמיר ואני חיזקנו אותו. והנתק ביני לבין הורי גבר.


בשלב מסויים, הבנו שאין טעם שאשאר לגור עוד בבית אבי. ארזתי תיק ונסענו להכיר את הוריו של אמיר. הנסיעה התארכה והנוף המוכר לי שינה פניו לאחר. שאלתי אותו מדוע אנחנו נוסעים כל כך הרבה, הרי הוריו – כך הוא אמר תמיד – גרים כמה רחובות מביתי. אמיר לא ענה והמשיך להתרכז בנסיעה. ראיתי אותו נסגר, כאילו בעולם אחר. זו היתה הפעם הראשונה שפחדתי ממנו.


נכנסנו לדרך צדדית ואמיר עצר את הרכב בצד לרגע, ונתן לי מעין בד להתעטף בו וחצאית. ואני, עדיין לא מבינה דבר. 'ההורים שלי דתיים, עדיף שיכירו אותך לראשונה כשאת בלבוש צנוע ומכובד'. החלפתי בגדים והמשכנו.


'אנחנו בכפר ערבי!, אמיר טעית בדרך, תראה לאן הבאת אותנו?!' צעקתי כשהבחנתי איפה אנחנו. אמיר עצר את הרכב, הישיר אלי מבט ואמר שכבר הרבה זמן הוא רוצה לומר לי, אבל לא מצא את ההזדמנות... הוריו לא באמת גרים בעיר מגורי... הוריו גרים כאן בכפר והם ערבים... 'אבל זה לא משנה, נכון?', הוא אמר-שאל, 'אנחנו הרי אוהבים ורוצים לחיות את חיינו יחד...'.


הוא אמר את הדברים בקול הרך, של אמיר שאני מכירה ואוהבת. אבל, המבט שהיה לו בעיניים היה אחר. במבט שלו היה משהו אלים. פחדתי. פחדתי עד כדי כך שהייתי ממש קפואה.


אני לא זוכרת הרבה מהמפגש עם הוריו ומשפחתו. רק שבאותו היום הלכנו לשיח', שאמר לי לחזור אחריו על כמה משפטים, חתמתי על כל מיני ניירות ובסוף אמרו לי 'מזל טוב, את אשת איש'.


בשבועיים הראשונים, גרתי אצל אחותו והוא – כך הוא אמר – הכין את הבית שלנו. אחרי שבועיים, הוא הגיע לאסוף אותי לביתנו החדש. שם גיליתי, לראשונה, שיש לו עוד אישה וגם ילדים.


אין לי מילים לתאר את הרגשתי באותו הרגע. רציתי לצעוק ולצרוח עליו, שקרן! כל השנים האלו עבדת עלי! איך העזת?! אמיר כנראה הרגיש שאני עומדת להתפרץ, וכדי שכבודו לא יפגע ליד אשתו הראשונה, הוא פשוט החל להכות אותי. בלי מילים. להכות ולהכות...


הבריחה

        

 

 

 


המומה וכואבת מהמציאות אליה נקלעתי, החלטתי לעזוב את הכפר. אני לא מוכנה לסבול חיים שלמים של אלימות, חשבתי לעצמי. אין לי מה לחפש כאן יותר. הכנתי לעצמי תיק וחשבתי שהכל ילך בקלות. חיכיתי שאמיר יצא לעבודה, ואז התחלתי לצעוד לכיוון הכביש הראשי.


צעדתי במהירות, רק לא להיות שם יותר. רכב שעבר עצר לידי ופתח את החלון.


"לאן את חושבת שאת הולכת?".
הרמתי את ראשי בבהלה למשמע הקול המוכר. זה היה אחיו של אמיר. הוא החזיר אותי לכפר והצמיד לי שמירה, עד שאמיר יחזור מהעבודה ויטפל באישה הסוררת שלו. והוא טיפל.
חמש שנים עברו עלי כך. מכות רצח, שהאלימות בבית אבי לא מתקרבת בכלל לאכזריות שלהן. הצלפות עם כבל מאריך... בעיטות עם נעלי עבודה היישר לראש... הייתי נופלת מקופלת על הרצפה והוא היה מצליף ובועט, מצליף ובועט.


החלק הטוב ביותר של היום שלי, היה כשאמיר נמצא בעבודה. כשהיתה מתקרבת שעת החזרה שלו, הגוף שלי הפך דרוך, פחדתי פחד שאי אפשר לתאר במילים. וככל שהאלימות גברה, גבר בי גם הרצון לברוח. ידעתי שאין לי מה להפסיד. במהלך השנים שחייתי בכפר, היו לי כמה נסיונות בריחה, שלא הצליחו. אחרי כל ניסיון כזה, מצבי – כפי שאתן בטח מתארות לעצמכן - הוחמר.


הקשר עם משפחתי נותק לגמרי. אמיר שכנראה חשש שחידוש הקשר עם הורי ירחיק אותי ממנו, התנגד לקשר כזה. היה שלב שבו, בלי ידיעתו של אמיר, התקשרתי להורי. שיוועתי לעזרה. 'אמרת שטוב לך איתו ואת מאושרת, אז תשארי שם' שניהם אמרו בהחלטיות. ואני לא העזתי לומר להם צדקתם, אני סובלת, בבקשה תצילו אותי מכאן.


מידי פעם, הייתי פותחת את הארנק ומביטה בכרטיס ההוא, שנתנה לי האישה הטובה בתחנת האוטובוס. 'יד לאחים... את לא לבד!'. אבל אני הרגשתי מאוד לבד. סירבתי להאמין שמישהו באמת יעזור לי במצבי. הרי אפילו בני משפחתי הפנו לי עורף. הייתי מביטה בו, ומחזירה אותו לתיק. את מספר הטלפון שכתוב עליו כבר ידעתי בעל פה.


באחת הפעמים, לא שמתי לב שאמיר נכנס בשקט בשקט לחדר וראה אותי מביטה בכרטיס. הוא חטף אותו מידי, וכשראה מה כתוב בו קרע אותו לגזרים והכה אותי עד זוב דם.


לידת בתי האהובה
במהלך אותן שנים בכפר, הריתי ועמדתי ללדת את בתי הבכורה. כל תקופת ההריון התחננתי לאמיר שיאפשר לי ליצור קשר עם אמי, על מנת שתגיע להיות לידי בלידה. להפתעתי, אמיר הביע הסכמה והבטיח שכשיגיע הרגע הוא בעצמו ידאג לזה. נרגעתי. בתוכי ידעתי שלמרות הכל, למרות כל העבר, ברגע שאמי תדע שאני בחדר לידה היא תגיע. אמא זה אמא.
כשצירי הלידה תקפו אותי, אמיר היה בטוח שאני מרמה אותו, בנסיון להתחמק ממטלות הבית. רק כשזעקתי מכאבים, וכרעתי על הרצפה, הוא התחיל להבין שזה רציני והסיע אותי במהירות לחדר הלידה. 'מה עם אימי?' שאלתי, 'צריך להתקשר אליה, שתספיק להגיע'. אבל אמיר שתק והתרכז בנסיעה. בכיתי והתחננתי אליו שיזעיק את אמי. כל כך רציתי שהיא תהיה איתי בלידה. והוא שתק.


אמיר שם אותי בחדר הלידה וחזר רק כעבור שלושה ימים לקחת אותי. את הלידה עברתי לבד.


אחרי הלידה, למראה התינוקת הקטנה והיפה שלי, משהו באמיר התרכך מעט. הוא התקשר בעצמו לאחותי ולאמי וסייע לי לחדש איתן את הקשר. בהשגחה קפדנית שלו, הן היו מגיעות לבקר אותי בכפר. להתרשם מהחיים הטובים שזכיתי להם. כך לפחות סיפרתי. לא שיתפתי אותן בדבר ממה שעובר עלי. שיחקתי תפקיד בהצגה של חיי. אבל אמא יודעת. אמא פשוט יודעת.


יוצאת אל האור

      

 

 

 


ערב אחד, אמיר היה עצבני במיוחד. היה לו יום לא טוב בעבודה והוא התקשר אלי "לפרוק כעסים", תוך שהוא מאיים שהוא הולך לחזור הביתה ולשרוף אותי חיה. ידעתי שהוא מסוגל לעשות זאת, ידעתי שזה אמיתי והוא מתכוון לזה. ברגע זה, תקף אותי פחד קיומי.


רצתי בחדר מצד לצד, בחוסר אונים גמור. פחדתי לפנות למשטרה, מפני שאמיר תמיד איים שאם אעשה זאת הוא ייקח ממני את הילדה. והיא – האור של חיי – לא אסכים שתפגע שערה משערות ראשה.


מחוגי השעון רצו ונותרו לי כמה שעות עד שישוב. פתאום עלתה בראשי המחשבה על הכרטיס. הכרטיס! הכרטיס! יד לאחים! התקשרתי לאמי בזריזות. לא הייתי צריכה להסביר יותר מידי. היא הרי כבר הרגישה. ביקשתי ממנה שתיצור קשר עם מוקד החרום של 'יד לאחים' ותסביר להם במהירות את מצבי. 'אם הם באמת רציניים תני להם את המספר שלי', ביקשתי, 'ובבקשה תמהרי לפני שהוא יחזור!'.


מרגע זה, הכל קרה מאוד מהר. התקשרה אלי מישהי, שהציגה את עצמה כעובדת סוציאלית של הארגון. היא שאלה אותי שאלות, כדי להבין בדיוק מי אני ומה מצבי. אחר כך התקשר איש ביטחון, שביקש להבין איפה אני נמצאת ולתאם איתי זמן ומקום מדויק לחילוץ. הוא הסביר לי מה עלי לעשות ומה להביא איתי. לא האמנתי שהם יעתרו לתחינתי כל כך מהר. אבל למזלי הרב, הם עשו זאת. זה היה עניין של חיים ומוות.


תוך כמה שעות, ישבתי ברכב החילוץ, חובקת בזרועותי את בתי הקטנה ונושמת נשימה עמוקה לריאות. אחרי שנים של סבל, שנים של נשימות שקטות שלא ירגיזו את אמיר, שנים של אלימות אכזרית, סוף סוף הרגשתי חופשייה לנשום.

 


*********
כבר כמה חודשים שאני לא שם. בונה את חיי מחדש. אנשי 'יד לאחים' ובראשם העובדת הסוציאלית שלי, לא מחסירים ממני דבר. הליווי והתמיכה שלהם ממלאים אותי תקווה ועוזרים לי להאמין מחדש בעצמי ובזכותי לחיים טובים.


בדיקות רפואיות שעברתי אחרי החילוץ, הראו על פגיעה חמורה באיברים הפנימיים של גופי, בעקבות האלימות הקשה שחוויתי מאמיר. הסבירו לי שרבים הסיכויים שלא אוכל ללדת שוב. הבת האהובה שלי היא קרן אור עבורי. והיא גם מסייעת, במתיקותה הרבה, לחבר מחדש ביני ובין הורי ומשפחתי.


חזרתי לגור עם אבא, שהשתנה והתרכך. עדיין יש קשיים בתקשורת ביננו, אבל הכל הרבה יותר קל מאי פעם. אני בקשר טוב גם עם אמא, שלקחה חלק פעיל בהצלתי ואני מודה לה על כך.
אני מלאת אמונה ומלאה הכרת תודה לכל אותם שסייעו ומסייעים לי. חולמת על בית חם, אוהב וטוב לבתי ומוכנה לעשות בשביל זה הכל. אני מרגישה שבכל יום מחדש אני נלחמת על חיים טובים יותר, עבור שתינו, נלחמת וגם מנצחת. ממשיכה קדימה מלאה בתקווה.

 

הדפסשלח לחבר

עוד סיפורי הצלה מטמיעה

דרונט בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד
יד לאחים – לא מוותרים על אף יהודי - טל: 03-6154100