הפעל עצור
  • 1
  • 2
  • 3

יהודיות מתחת לרעלה
הן חסרות ביטחון, משוועות לתשומת לב וליחס חם, ונלכדות בקלות ברשתם של הגברים הערבים ● פעילות "יד לאחים" מאתרות אותן בכפרים, כשהן סובלות התעללות קשה מצד הבעל, חלקן לאחר התאסלמות.


שגית (שם בדוי, ככל השמות של הנערות בכתבה זו) תלמידת אולפנה ותושבת יישוב מכובד, הכירה עובד זר מאירופה. השניים נפגשו בסתר, ובשלב מסוים החליטה שגית לקום וללכת בעקבותיו לארץ הולדתו. ההורים, אנשים טובים מן השורה, חשו שהקרקע נשמטה מתחת לרגליהם. בצר להם פנו ל'יד לאחים'. אלה יצרו קשר עם הנערה והודיעו לה שהם מגיעים אליה. את מטרת בואם ערפלו מעט, כדי שהיא לא תימלט והקשר איתה יאבד.

שתי נשים, עובדות הארגון, יצאו מישראל לרומניה. המקום בלתי מוכר, השפה זרה ובבית הותירו בעל וילדים, אך הן היו נחושות לדבר על לבה ולמצוא את ההיגיון שלה, שטבע בים הרגשות.

הן איתרו את שגית, הרעיפו עליה תשומת לב, לקחו אותה לשיט בנהר המקומי, למסעדה כשרה, כיבדו אותה כאדם ודיברו אליה בגובה העיניים ולא מתוך נקודת מוצא מזלזלת או מוסרנית. באחת הפגישות היא החלה לבכות, ועם הדמעות זלגה המסכה שעטתה על פניה. היא החלה לחשוב על המשפחה שתבנה, על המציאות שבה היא עתידה לחיות והחליטה לעשות 'אחורה פנה'. שגית שבה עם שתי הנשים הביתה, לישראל.

ארבע מאות שמונים ושבעה מקרים בשנה אחת – זה הנתון היבש של המחלקה להצלה מטמיעה והתבוללות של ארגון 'יד לאחים'. הם טוענים שהמספר העצום הזה הוא טיפה בים. רובם המכריע של המקרים מתרחשים דווקא עם ערבים תושבי ישראל. הבחורות, בנות 11(!) עד 45, יוצאות איתם, מתחתנות או מתגוררות איתם, לעתים מתאסלמות ולעתים נשארות בדתן המקורית. הן נכנסות להריון ויולדות ילדים בעלי זהות קרועה ומבולבלת, סובלות השפלות וסופגות אלימות.

ציפורה גוטמן, ראש המחלקה, מספרת בשטף ובדייקנות, מזכירה עוד סיפור ועוד מקרה, מסבירה איך זה קורה, איך מוציאים את הנשים משם, ואיך להגיב אם דבר כזה מתרחש במשפחה הקרובה. וכן, זה קורה במשפחות הכי טובות.

הבנות בראש

 הסיפורים שבפי גוטמן מסמרי שיער ומעוררי השתאות. היא מספרת על נשים שמותר להן לצאת מן הבית יום אחד בחודש, ביום מתן הקצבאות של הביטוח הלאומי. על מכות כדבר יומיומי, על בנות שנמלטות בעור שיניהן ועל שיחות גישור אל תוך הלילה עם הורי הבחורות. היא חיה את המקרים, נושמת אותם וכואבת כל אחת. "זו עבודה של שבעה ימים בשבוע, 24 שעות בלי הפסקה", היא אומרת, ומדגימה: "בערב יום כיפור, עד 20 דקות לפני כניסת החג היינו עסוקים בחילוץ של מישהי ובהבאתה למשפחה שתשמש לה מקום מסתור. יד אחת עם האוכל והיד השנייה בטלפון".

גוטמן אומרת שגם השבתות אינן מצליחות להסיח את הדעת מן הפעילות. "את כל הזמן חושבת מה קורה עם הבחורה הזאת, מה יכולתי להגיד לזאת ומה צריך לעשות עם ההיא". אבל מי שיראה בדברי גוטמן תלונה יטעה לפרש את כוונתה. ביום שבו הבנות לא יהיו כל הזמן בראש מעייניה, היא אומרת, היא תצטרך לעזוב.

במחלקה של גוטמן קוראים לבחורות שחזרו 'ניצולות'. הכינוי הגרנדיוזי מתחיל להישמע מתאים עם ריבוי הדוגמאות. למשל אור, התל אביבית שהכירה 'חתיך' בפאב. הם התחילו לצאת, ורק אחרי כמה זמן הוא גילה לה שהוא ערבי. "בשלב כזה", אומרת גוטמן, "קשה לשכנע את הבחורה לעזוב את הבחור. גם מבחינה פיזיולוגית ידוע שבשלב ההתאהבות הרציונל מתגמד לעומת הרגש. כל מה שאת אומרת לה לא נכנס לאוזניים ומחליק כמו סבון למטה. היא אומרת: 'גיליתי שיש ערבים טובים'".

משפחתה של אור זרקה אותה מהבית, והחבר הכניס אותה לביתו באום אל פאחם. בהתחלה היא שינתה את לבושה מפאת כבוד המשפחה המארחת, ואחר-כך התאסלמה לכבודם. כשהיתה בחודש השישי להריונה עשתה משהו שלא היה לרוחו. הוא בעט בבטנה, מה שהביא ללידה מוקדמת של בת פגית. בבית החולים ראתה אור עלון של 'יד לאחים', ובאחד הימים של חלוקת הקצבאות יצרה קשר עם הארגון, שבא לחלץ אותה ואת בתה.

הציידים

התופעה אינה פוסחת על שום מגזר או רמה סוציו-אקונומית. זה קורה לנערות במצוקה כלכלית, בחורות המגיעות מבתים הרוסים (לפעמים בשל מחלת אחד ההורים) וגם סטודנטיות שיוצאות עם ערבים מפני שהן מאמינות בשוויון. גוטמן מסבירה שבדרך-כלל מדובר בבנות בעלות חסך רגשי עמוק, דבר שכלל אינו תלוי בהכנסת המשפחה או במקום מגורים. היא מקפידה שלא להאשים את ההורים ומספרת על בתו של גבאי בית כנסת, שאמה חלתה באפילפסיה ובעקבות כך נכנסה לדיכאון. האם אושפזה בבית חולים ועול הבית נפל על הבת, שהיתה בשנות העשרה לחייה. פרט לעול הטכני נפל עליה עומס רגשי רב, שאותו לא היה לה עם מי לחלוק. כשההורים שבו הביתה, כעבור שנה, בתם כבר היתה בבית חנינא. "אפשר להאשים את ההורים האלה?" שואלת גוטמן.

היא מסבירה את התהליך העובר על הבנות האלה, רובן בגילאי 15-25. לדבריה, הן מסתובבות בקניונים, תרות אחר ג'ינסים אופנתיים, תכשיטים ותיקים, אבל לא קונות, כי כסף או דימוי עצמי אין. למבטי הייאוש האלה יש ציידים מיומנים. גוטמן מסבירה שגבר ערבי שרוצה לחיות עם אישה מוסלמית מוכרח להתחתן איתה, "אחרת תמצאי את שניהם קצוצים תוך כמה ימים, על רקע חילול כבוד המשפחה". לכן, גבר ערבי שחפץ בהשבעת תאוותיו בלי התחייבות הולך לצוד נערה יהודייה.

הטקטיקה זהה להחריד. בהתחלה הוא מרעיף עליה מתנות: פלאפון חדש, ג'ינס ב-400 שקל, לוקח אותה לשתות קפה במקום יוקרתי, מחבק ומתחנף. הבחורה חשה שיש מי שאכפת לו ממנה, שסוף סוף מישהו דואג לה, שהיא מצאה את הגבר האידיאלי, אביר מודרני בוולוו כסופה. לפעמים רק עכשיו מגיע השלב שבו הבחור מגלה כי הוא בעצם ערבי. גם לעיתוי הזה יש סיבה: הבחורה כבולה בכבלי הרגש ולא רוצה לעזוב.

"ואז גם ההורים מגלים, כי כמה אפשר להסתיר", אומרת גוטמן. "התגובה היא בדרך-כלל זריקה של הילדה מהבית. אני לא שופטת אותם, זה דבר שקשה מאוד לשמוע. לפעמים אנחנו אלה שצריכים לספר להורים איפה הבת שלהם אותרה וכמה ילדים כבר יש לה מבעלה, ואז אנחנו בודקים קודם מה מצבם הבריאותי. את לא מספרת כזה דבר לבעל לב חלש".

 תרבות של אלימות

הרגע הזה, שבו הורי הבחורה סוגרים בפניה את הדרך חזרה, הוא גם הרגע של המפנה הגורלי. "עכשיו הוא יודע שאין לה תמיכה מהבית, שאין לה לאן לברוח והיא בעצם רכושו. הוא מביא אותה לביתו והיא הופכת לשפחה חרופה שלו ושל כל החמולה".

האם העובדה שהנשים סובלות היא הנותנת לכם את המוטיבציה להוציא אותן משם, או רק הנושא של המגורים המשותפים עם ערבים ולידת ילדים שהם בעצם יהודים?

"המוטיבציה להצלה מגיעה משני מניעים. הראשון הוא לשמור על עם ישראל. כל יהודייה היא ענף שלם בעם היהודי הקטנצ'יק, שאיבד לא מזמן 6 מיליון מבניו. הרב שמואל אליהו סיפר לי לא מזמן על ערבי משכונה ערבית בצפת, שלסבתו היהודייה שהתחתנה עם ערבי יש היום 100 צאצאים. זה המון!

"המניע השני, שעומד באותה שורה עם הראשון, הוא שאנחנו מחויבים לעזור לכל יהודי שנמצא בצרה. זה פדיון שבויים ממש. גדלנו על זה שגדולי האומה היו סוגרים גמרות ומכתתים רגליהם כדי לפדות שבויים".

 יש גם גברים יהודים מכים.

"נכון, אבל יש הבדל. כשגבר יהודי מכה וכשגבר ערבי מכה זה אותו הכאב בגוף, אבל הסביבה לא מתייחסת לתופעה באותה הצורה. גבר יהודי שמכה מוקע על-ידי החברה. היהדות והעולם המערבי מגנים את המעשה בכל פה. לעומת זאת, בקוראן יש פרק העוסק בענייני נשים, ולפיו אם אשתך מורדת בך, כלומר עושה דבר שלא כרצונך, מצווה להכות אותה, מדין חינוך. התפיסה היא: 'סבא הכה את סבתא, אבא הכה את אמא ואני מכה את אשתי'. אני לא אתן לאף אחות שלי להתחתן עם בעל מכה, וכל אחת מהבנות האלה היא אחות שלי. המכות בתרבות הערבית, והיום אומרות את זה נשים משכילות מכל קצוות העולם הערבי, הן דבר לגיטימי ומקובל".

יחידת החילוץ

הבחורה הלכה לה לגור אצל משפחתו של החבר או הבעל, והתקבלה פנייה ל'יד לאחים'. הארגון, שמקבל לעתים רק שם, פותח בתחקיר מקיף לגלות מיהי האישה, איזה סוג טיפוס היא, מה הרקע המשפחתי ומה בעצם אירע. אחר-כך מחפשות נשות הארגון איש אמון שיתווך בין הבחורה לנציגה שלהן ויתאם פגישה. "אף אחד לא רוצה שינחתו עליו אנשים שהוא לא מכיר וידברו איתו על עניינים אישיים. אנחנו מחפשים מישהו שהיא עוד נותנת בו אמון, כדי שלא נתפרץ כך סתם לתוך עולמה, וגם כדי שהפגישה תצליח והיא תשתף פעולה".

 את הפגישה דואגות נשות הארגון לבצע בבית מלון או בית קפה, לפנק את הבחורה, לתת לה תשומת לב, להעניק במקום שבו יש חסך. לפעמים מתן הכבוד הזה, החריג בנוף שבו היא שרויה כעת, יזכיר לה מחדש כי היא אדם שלם שזכאי לחיים אחרים.

בפגישה מנסים לבדוק יחד עם האישה את מצבה ולהתוות איתה יחד דרך לפתרון. לפעמים ייקח עוד פגישה או שתיים עד שהמחשבה תצא לפועל. "חשוב לנו לבנות את הדרך החוצה עם הבחורה, כי בלי רצון שלה זה לא יצא לפועל", מסבירה גוטמן.
המחלקה להצלה מטמיעה והתבוללות עלתה לכותרות לפני כמה שבועות בעקבות מבצע של אנשי 'יד לאחים' בלב לבה של טול כרם. המתנדבים חילצו ילדה, בת לאם יהודייה ואב ערבי, בעודה ישנה.

גוטמן מגלה שלא צריך להרחיק עד לרשות הפלשתינית כדי להזדקק ליחידת חילוץ. לא מזמן נזעקה היחידה לחלץ בחורה מבאר שבע שהתגוררה עם ערבי אלים, בתוך חמולה אלימה מאוד. הבעל נעדר מן הבית לפרק זמן של חצי שעה, כאשר בכל רגע הוא יכול לחזור. גם זה חילוץ מורכב מאוד ומסוכן מאוד, והוא מתבצע כאן, במרכז המדינה.

 כל אנשי יחידת החילוץ של 'יד לאחים' הם בוגרי צבא ומחזיקים נשק ברישיון. "ותודה לאל שהם מעולם לא היו צריכים להשתמש בו", אומרת גוטמן, ומבהירה שהארגון מקפיד לפעול במסגרת החוק, כדי שיוכל אחר-כך לתבוע משמורת על הילדים ולהצליח לשקם את האישה.

המעניין הוא שגם שוטרים פנו לא אחת לעזרת 'יד לאחים' כדי שהארגון יסייע לחלץ בת משפחה. גם הם מעדיפים לא לערב את רשויות החוק. המשטרה הרי תגיע רק אחרי שהאישה הגישה בעצמה תלונה ובכך תסכן את עצמה, הדבר אורך זמן רב, ובכלל, יש מקומות שמשטרת ישראל נמנעת מלהיכנס אליהם, בגלל חשש מאלימות.

 אוזן קשבת

בפרידה מן החבר או בחילוץ מן הכפר תם פרק אחד במסכת ייסוריה של הבחורה, אבל מתחיל פרק חדש, מורכב מאוד: פרק השיקום. מבחינה פיזית הבנות זקוקות למקום מסתור מידי ואחר-כך למגורים לכמה חודשים, להזנה ולסיוע משפטי שעלול להיות ארוך אם בפרשה מעורבים ילדים. לעתים צריך לדאוג להן לבית ספר ובמקרים אחרים להכשרה מקצועית. המטרה, מסבירה גוטמן, היא להפוך אותן לעצמאות ובלתי תלותיות.

מעבר לצרכים הפיזיים, הממומנים כולם על-ידי 'יד לאחים', קיים הפן הנפשי, החשוב לא פחות: תמיכה פסיכולוגית וסוציאלית וניסיון לגשר בין הבחורה להורים. "זה אחד הדברים החשובים ביותר בחייה החדשים של הבחורה. כשהיא מרגישה דחויה על-ידי ההורים, ומצד שני ישנו הגבר הערבי שהשפיל אותה, היא מרגישה כלומניקית, מחוקה".

כשגוטמן מנסה לאחות את הקרע, היא לא בהכרח מתכוונת לשובה של הבחורה הביתה. לפעמים מגורים משותפים יגרמו לחיכוכים. היא מדברת על מתן תחושה של שייכות, של קשר ואהבה. הרמת הטלפון מפעם לפעם, ביקורים הדדיים, וכן, גם צ'ופר בדמות מתנה קטנה או תבשיל שהבת אוהבת במיוחד.

כשפעילות 'יד לאחים' מגיעות לחתונה של בת שהצילו או לברית של בן שלה, אין גבול לשמחתן. "את לא מרגישה את הרצפה מרוב שאת מרחפת". אבל יש גם אכזבות, בנות שמסרבות לשמוע ואז מפח הנפש הוא גדול, בשל הידיעה כי הנערה שסותמת את האוזניים נידונה לחיים של סבל. חלק מהבנות שלא משתכנעות בהתחלה חוזרות אחר-כך, אחרי שנה, שנתיים או שלוש. לפני זמן מה התקשרה אחת הבחורות האלה לגוטמן, ואמרה: "אתמול הבנתי מה אמרת. קיבלתי את המכה הראשונה".

הרב ליפשיץ, המנצח על כל המלאכה הזו, אומר לנשים שיעשו את כל המאמצים האפשריים, אבל שאת התוצאה צריך להשאיר לקדוש ברוך הוא. "לפני שאני נפגשת עם בחורה, אני אומרת לקדוש ברוך הוא שהאינטרס שלו שהדבר הזה יצליח צריך להיות הכי גדול, בגלל שהבת הזו היא הבת שלו, והוא צריך להיות מעוניין שהיא תישאר בתוך עם ישראל".

 רגע לפני הרצח

סיגל נמלטה ברגע האחרון מבעלה הערבי, והיום, שבע שנים אחרי, היא מצילה בנות אחרות. סיגל הגיעה מבית שיסודותיו לא היו איתנים. ההורים היו מסוכסכים זה עם זו ולא התפנו לראות מה קורה איתה. "ואז", היא משחזרת, "פגשתי אותו. הוא זיהה בי את המצוקה הקשה שממנה באתי, הרעיף עלי מתנות, בגדים ותכשיטים. הייתי מאושרת. סוף סוף יש מי שמשקיע בי". כשהבחור הערבי הציע לסיגל נישואין היא ניאותה מיד. להבנתה, אף אדם אחר לא היה רוצה בה כרעיה.

לאחר הנישואין פניו של הבעל השתנו לבלי הכר. הוא כלא אותה בבית והפליא בה מכות כל אימת שחשב שהאוכל שהכינה אינו טעים דיו. כשנודע להוריה של סיגל על הנישואין, הם ישבו עליה 'שבעה', ניתקו את הקשרים עמה ואף הורו לאחיה ואחיותיה לעשות כן. מסכת הייסורים שארכה 22 שנה כללה מכות, השפלות והרחקת ילדיה ממנה, בעידוד בני משפחתו. מה שגרם לה לבסוף לקום ולברוח היה כמעט רצח. "הוא תפס שני סכינים לשחיטת בקר באורך חצי מטר והחל להשחיזם כשהוא מסנן לעברי: 'זה הסוף שלך'. הילד הקטן שלי החל לבכות ולצרוח: 'אבא, די. אבא, די', אבל הוא היה בשלו.

"באותו רגע נשמעה צפירה מתמשכת של רכב מחוץ לבית. חבר שלו חיכה לו שיצא אליו. הוא הניח את הסכינים ואמר: תעלי עכשיו למעלה, ואחר-כך אני כבר אגמור איתך את החשבון". סיגל תפסה את הבן שלה, הלבישה אותו במעיל ויצאה לדרך, אל הלא נודע. כעבור תקופה התוודעה ל'יד לאחים', שסייעו בשיקומה הנפשי והפיזי ואף נתנו לה סיוע של עורך דין במאבקי משמורת מול הבעל, על חזקת בתם המשותפת. היום משתמשת סיגל בניסיונה המר כדי להציל בנות אחרות.

 גוטמן מספרת שניצולות רבות מבקשות לסייע, והן מצליחות במקום שבו אף אחת אחרת איננה מצליחה. הן מכירות מניסיונן את תחושת האושר והשמחה של תחילת הקשר ואת הקשיים שבניתוקו. לא כל הנשים מתאימות למשימה הקשה הזו. בחרות צעירות לא מוכנסות למעגל. נשים בנות 35-40, יציבות, בעלות כושר שכנוע וביטחון עצמי וגם עמידה נפשית איתנה, מצורפות לעשייה. "קשה מאוד לחזור על הסיפור האישי שלך", מספרת סיגל, "אבל גם קשה מאוד לשמוע שיש נערה שעומדת לעשות את הטעות שלי". לא לכולן מספרת סיגל את סיפורה. היא בעיקר מקשיבה, מכוונת את עצמה לנערה שמולה היא עומדת. "לפני שהיא מספיקה להגיד, אני כבר אומרת לה מה היא עומדת להוציא מהפה. זה יוצר אמינות רבה, והנערה שואלת 'איך את יודעת?' אני יודעת, הייתי שם. הייתי נערה במצוקה, חוויתי חוויות קשות ולמדתי לדעת שהנערות לא חושבות על אחר-כך אלא על הרגע. כשהן פוגשות אותי הן מחברות את הסיפור שלהן לסיפור שלי, ומזה הן מגיעות למסקנה שצריך לצאת מזה".

עבור סיגל, העיסוק בהצלת הבנות, מניעת הסבל מהן והבלבול מהילדים שעוד ייוולדו להן הוא מעין פיצוי על מה שהיא עברה. בחזקתה של סיגל מצויים היום בנה שנמלט בעודו קטן, ולכן גדל כיהודי לכל דבר, וגם בתה בת ה-23, שקרועה בין הזהויות היהודית והערבית ובכל זאת מתעניינת במעשיה של האם ומשתדלת לייעץ ולתמוך. הקשר עם שני הבנים הגדולים ניתק. סיגל מזועזעת מהיקפה של התופעה, ולעתים מגיעה לידי בכי כשהיא חושבת על כך שאיש אינו עושה דבר כדי למגר אותה. היא איננה אישה דתית, אבל היא סבורה שאי ההיכרות עם היהדות וערכיה מביאה הרבה פעמים לריקנות, ומכאן קצרה הדרך להמרת דת.

להציל בכל מחיר

גוטמן חולמת להקים מועדון שינעים לבחורות בסיכון את שעות הפנאי וימנע מהן להסתובב ולהיקלע לצרות. חלום נוסף הוא להקים בית שיקומי חם לכל אותן נשים, שיאגד בתוכו את כל הפונקציות הטיפוליות. סיוע מהממשלה? אין. לא בחינוך מניעתי ולא בתקציבים לכיבוי שריפות. ובכל זאת, ב'יד לאחים' לא מרימים ידיים.

 "לפעמים אני אומרת לרב ליפשיץ: 'אני צריכה מקדמה של 4000 דולר לעורך דין, או להשכרת דירה ולריהוט'. הוא אומר: 'אין לי מושג מאיפה אתן לך, אבל קחי את עורך הדין הטוב ביותר, אל תתפשרי'. צריך להציל כל יהודי".

 עבור מי שרוצה לעזור או להיעזר: 1-800-620-640. 03-6154100  או דרך צור קשר


 

לא לטרוק את הדלת

ערביי ישראל נמצאים היום בכל מקום: בחנויות המכולת ובמסעדות, בבתי מלון ובאתרי בנייה, על ספסל הלימודים האוניברסיטאי ומשמשים כרופאים, כמוסכניקים וכעמיתים בצבא.

ביקשנו מציפורה גוטמן כמה תמרורי אזהרה שיוכלו לאותת להורים שמשהו קורה לבת שלהם. לדבריה, הכלל הראשון הוא לעקוב אחרי חפצים חדשים שהבת מביאה הביתה. טלפון סלולרי חדיש עם שיחות בלי הגבלה, בשמים יוקרתיים, ג'ינסים חדשים ותכשיטים. הבחורים הערבים גונבים רכב ומוכרים אותו, ועד שייגמר המזומן יש להם אפשרות לפנק את הנערה בכל טוב. כשייגמר הכסף הם יגנבו דבר מה נוסף, ושוב המזומן יהיה מצוי בכיסם, כך היא מסבירה.

הכלל השני הוא לעקוב אם הבת מסתירה משהו במערכת זוגית שבנתה. בחורה שמתאהבת בבחור רוצה לספר על האושר החדש שלה, אבל מתביישת מן ההורים על כך שהוא אינו יהודי.

גוטמן מבקשת מן ההורים שלא להיות מה שהיא קוראת 'הורים טכניים': "גם בבית שהפרוטה לא מצויה וגם בבית שמרעיפים מתנות, הילדים צמאים לאמירות מפורשות של אהבה, לחיבוקים ולמגע. ילד שקיבל את כל צרכיו הרגשיים לא ייטה לבגוד בדרך של ההורים שלו".

והדבר החשוב ביותר, אולי, הוא לא לטרוק את הדלת בפניה של הבת. "לפעמים הן מגיעות עם אולטימטום: 'שנינו ביחד או אף אחד'. הורה צריך לומר לבת: 'אני אוהב אותך, את האור של חיי, אבל יש כללים בבית, ואת החבר הזה אני לא מוכן לקבל'". בדרך כזו, היא מסבירה, גם אם הבת תחליט שהיא הולכת, היא תבין שהדלת פתוחה בפניה לשוב הביתה. אני לא שופטת את ההורים האלה שהשמים נופלים עליהם, אבל זה הזמן לשים את כבוד המשפחה בצד ולהבהיר לבת שהדרך הביתה פתוחה בפניה, ולקבל אותה כשתשוב."

בשבע

הדפסשלח לחבר

לכתבות נוספות

דרונט בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד
יד לאחים – לא מוותרים על אף יהודי - טל: 03-6154100