לוח החודש - מפעל ההלכה הקיים למעלה מחמישים שנה

יוצא לאור ע"י ארגון פעילים "יד לאחים"
הלכות החודש

תמוז 

   


לנוהגים בשיטת מרן המחבר זצ"ל
[ההלכות בתוך סוגריים מרובעים הן כפי דעת הרמ"א וכמנהג אשכנז]
המולד: ליל שלישי שעה 12 ו- 28 דקות וחלק אחד
תחילת זמן קדוש לבנה למנהג ספרד: ליל רביעי אור לז' בתמוז
סוף זמן קדוש לבנה: ליל שלישי אור לי"ג בתמוז. מי שנאנס ולא הספיק לקדש עד אז, יכול לקדש בליל רביעי עד השעה 1:00 בלי ברכה.

יום חמישי - א' בתמוז - ב' דר"ח: ערבית: קודם ערבית אומרים הספרדים ”ברכי נפשי“ (תהלים קד). בעמידה אומרים ”יעלה ויבא“. ואם שכח בלילה ונזכר קודם שאמר ”ברוך אתה ה‘“, אומר במקום שנזכר; ואם כבר אמר ”ברוך אתה ה‘“, אינו חוזר.
בברכת המזון אומרים ”יעלה ויבא“, ואם שכח (בין ביום ובין בלילה) ונזכר לפני שהתחיל ברכת ”האל אבינו“, אומר ”ברוך שנתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון“ בלא שם ומלכות. [ולמנהג האשכנזים יש לומר בשם ומלכות]. ואם כבר התחיל ברכת ”האל אבינו“ אינו חוזר

שחרית: אחרי פרשת התמיד אומרים ”ובראשי חדשיכם“. בתפילת העמידה אומרים ”יעלה ויבא“. אם שכח ונזכר לפני שאמר ”ברוך אתה ה‘“, אומר במקום שנזכר, ואם כבר אמר ”ברוך אתה ה‘“, יסיים ”למדני חוקך“, ויאמר ”יעלה ויבא“, ויאמר שוב ”ותחזינה“; ואם כבר סיים את הברכה: אם עדיין לא התחיל ”מודים“, יאמר שם ”יעלה ויבא“; ואם כבר התחיל ”מודים“, חוזר ל“רצה“. ואם סיים תפילתו (דהיינו שכבר אמר פסוק ”יהיו לרצון“) חוזר לראש התפילה. וגם אם הוא מסופק אם אמר ”יעלה ויבא“ חוזר לראש (ויש הסוברים שבספק אינו חוזר).
אחר העמידה אומרים חצי הלל בלא ברכה [האשכנזים נוהגים לברך]. קדיש תתקבל. שיר של יום. ומוציאים ספר תורה וקוראים ארבעה קרואים: לראשון קוראים מ“וידבר ה‘“ עד ”שנים ליום עולה תמיד“, לשני חוזרים וקוראים מ“ואמרת להם“ עד ”רביעית ההין“, לשלישי קוראים מ“עולת תמיד“ עד ”ונסכה“ [למנהג חלק מהאשכנזים קוראים לשני מ“את הכבש“ עד ”ניחוח לה‘“, ולשלישי חוזרים וקוראים מ“עולת תמיד“], ולרביעי ”ובראשי חדשיכם“. חצי קדיש, אשרי ובא לציון [יש מהאשכנזים שאומרים אשרי ובא לציון אחרי שמחזירים את הס“ת], ומחזירים את הספר תורה וחולצים את התפילין [למנהג שאומרים אשרי ובא לציון אחר החזרת הס“ת אין לחלוץ את התפילין עד לאחר הקדיש, ואין לדבר אחר הקדיש].

מוסף: מתפללים מוסף של ראש חדש. מי שהיה לבוש תפילין ושמע קדושה של מוסף, יסיר ג‘ כריכות מן האצבע ויזיז התפילין של ראש ממקומם, ויענה עמהם.
מרבים בסעודה בראש חדש ואסור להתענות בו. יש נוהגים שהאשה אינה עושה מלאכה בראש חדש. כמו כן יש נוהגים שלא להסתפר וליטול צפרנים ביום זה, וכל אחד יעשה כמנהג אבותיו.

מנחה: בעמידה אומרים ”יעלה ויבא“, והדינים כמו בשחרית.

שבת קודש פרשת חקת - ג‘ בתמוז: מפטירים ”ויפתח הגלעדי“ (שופטים יא) עד ”מפני בני ישראל“ (פסוק לג) [במנחה אבות פרק ה].

שבת קודש פרשת בלק - י' בתמוז: מפטירים ”והיה שארית יעקב“ (מיכה ה, ו) עד ”והצנע לכת עם ה‘ אלקיך“ (פרק ו, פסוק ח). [במנחה אבות פרק ו].

שבת קודש פרשת פינחס - י"ז בתמוז: מפטירים: "ויד ה'" (מ"א פרק יט) ומנהג הספרדים להכריז על הצום אחרי קריאת התורה. [במנחה אבות פרק א]

 

יום ראשון - י"ח בתמוז
צום שבעה עשר בתמוז - (נדחה)

צום זה הוא אחד מארבעה צומות שתקנו הנביאים, מפני הדברים הרעים שאירעו בהם בימי אבותינו.

חמשה מאורעות קשים אירעו לישראל בי"ז בתמוז: נשתברו הלוחות הראשונים כשירד משה מהר סיני וראה את עגל הזהב והמחולות. בימי הבית הראשון בוטלה ביום זה הקרבת התמיד (שלא נמצאו כבשים להקרבה). בחורבן בית שני הובקעו חומות ירושלים ביום זה. אפוסטמוס הרשע שרף את ספר התורה ביום זה. וביום זה גם העמד צלם בהיכל.

 
מפני הצרות הללו תקנו חז"ל להתענות כדי לעורר הלבבות לפקח על דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים שגרמו לנו צרות, ובזכרון הדברים האלו נשוב להיטיב. ולכן חייב כל איש לשום אל ליבו ביום זה ולפשפש במעשיו ולשוב בהן, כי עיקר התענית בזה שהיא הכנה לתשובה.

התענית ביום זה חובה, ואין להקל מלהתענות אלא לחולה (אפילו אם אין בו סכנה) ולמעוברת ולמיניקה. מכל מקום גם הפטורים מלהתענות, אין להם להתענג יותר מדי באכילה ושתיה ביום זה. וכן יש לחנך את הקטנים שיש להם דעת להתאבל, שיאכלו מאכלים פשוטים בצום, ולא יתענגו בממתקים.
זמן איסור אכילה ושתיה מתחיל מהשעה 4:27 בבוקר.

 

 דיני תפילת ”עננו“

בתפילת העמידה של שחרית אומרים "עננו" בברכת "שמע קולנו"

בלא סיום הברכה, ואם שכח - יאמר "עננו" אחרי "אלקי נצור" לפני "יהיו לרצון". ואם כבר אמר "יהיו לרצון", אומר עננו לפני שיעקור רגליו ובלא סיום הברכה. ואם כבר עקר רגליו - אינו חוזר. [והאשכנזים נוהגים שאין היחיד אומר "עננו" בשחרית אלא במנחה]. הש"ץ אומר "עננו" כברכה בפני עצמה בין ברכת "גואל ישראל" ל"רפאנו", ואם שכח לאומרה בין גואל לרופא - אם נזכר לפני שאמר "ברוך אתה ה'" מברכת "רפאנו", חוזר לומר "עננו"; ואם נזכר לאחר שכבר אמר "ברוך אתה ה'" אומר "עננו" בברכת שמע קולנו. אם אין בבית הכנסת לפחות שבעה מתענים, יאמר גם הש"ץ "עננו" בברכת "שמע קולנו" כיחיד.

לא ירד לפני התיבה מי שאינו מתענה, אך אם כבר ירד, יאמר "עננו" בחזרה בברכת "שמע קולנו", ולא בין גואל לרופא, ולא יאמר "ביום צום תעניתנו", אלא "ביום צום התענית".



סליחות וקריאת התורה: לאחר חזרת הש“ץ אומרים תחנון וסליחות המיוחדות ליום זה [אבינו מלכנו]. אם יש חתן או מילה וכדומה בבית הכנסת שאין אומרים תחנון, מכל מקום אומרים סליחות. [החתן או בעל המילה לא יאמרו הסליחות. והאשכנזים מקצרים בסליחות].

אחרי הסליחות מוציאים ספר תורה, וקוראים ג‘ גברי בפרשת ”ויחל“, ונכון שיהיו בשעת קריאת התורה עשרה מתענים שלא שמעו קריאת התורה, ואם אין עשרה צריך שיהיו לפחות שבעה מתענים שלא שמעו עדיין קריאת התורה, אבל אם אין שבעה מתענים לא יוציאו ספר תורה.

מי שאינו מתענה - אינו עולה לתורה ביום התענית, וכהן שאינו מתענה, יצא בשעה שקורא הגבאי לכהן, ויקראו במקומו לישראל. ונכון גם שלא יקרא בתורה מי שאינו מתענה.
אחרי קריאת התורה - חצי קדיש, אשרי, ובא לציון וכו‘. והספרדים אומרים מזמור ”אלוקים באו גויים בנחלתך“ (תהלים עט).

מנחה: רבים נוהגים ללבוש טלית ותפילין (כשהם מתענים) לתפילת המנחה, כדי להשלים מאה ברכות היום. ואומרים אשרי, חצי קדיש, וקוראים ג‘ גברי בפרשת ”ויחל“ כבשחרית. ואם אין עשרה מתענים אין מוציאים ס“ת כלל (ויש אומרים שבדיעבד די בשבעה). ואין אומרים חצי קדיש אחרי קריאת התורה, אלא אחרי ”יהללו“ לפני שמו“ע [והאשכנזים קוראים הפטרת ”דרשו ה‘ בהמצאו“]. בתפילת העמידה אומרים ”עננו“, ודיני ”עננו“ כבשחרית, ואין להתפלל מנחה בעוד היום גדול אלא סמוך לשקיעה [והאשכנזים מקילים בזה].
הכהנים נושאים כפיהם במנחה, וכהן שאינו מתענה לא יעלה לדוכן, [וכשמתפללים מנחה גדולה אין נושאים כפים]. אחרי חזרת הש“ץ אומרים ”אבינו מלכנו“ ותחנון. לפני ”עלינו“ אומרים הספרדים ”תפלה לעני“ (תהלים קב).
ונכון לגבות צדקה מן הצבור כמאמרם ז“ל ”אגרא דתעניתא צדקתא“ (השכר של התענית - הצדקה).
מי ששכח שתענית היום ואכל או שתה, ונזכר לאחר מכן חייב להשלים שאר היום בתענית, אבל לא יאמר ”עננו“ במנחה. ומי ששכח שתענית היום וברך על מאכל או משקה, ונזכר בתענית לפני האכילה
או השתיה, יטעם מעט כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה, ויש לו דין מתענה לכל דיניו.

ימי בן המצרים
[עשרים ואחד הימים שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב נקראים ”ימי בין המצרים“, על שם הכתוב: ”כל רודפיה השיגוה בין המצרים“ (איכה א,ג).

בימים אלו ניתנה זכות שליטה למזיקים, וצרות רבות פקדו בהם את ישראל לדורותיו וחרבו בית ראשון ובית שני. משום כך ממעטים בימים אלה בשמחה, ומתאבלים על חורבן המקדש. נוהגים שלא לעשות בהם שמחת נישואין, אבל מותר להתארס ואף לעשות סעודת אירוסין, וכן מותר לעשות סעודת ברית מילה ופדיון הבן אך בלי ריקודים ומחולות. אין מסתפרים ולא מתגלחים בימים אלו (ואבל שנגמרו ימי השלושים שלו בימים אלו, מותר לו להסתפר ולהתגלח), אך מותר ליטול צפורניים. אין מברכים ”שהחיינו“ בימים אלו אלא בדבר מצוה כברית מילה ופדיון הבן, וכן על פרי חדש במקרה ולא יוכל לברך אחרי תשעה באב, ובשבתות שבימים אלו נוהגים לברך ”שהחיינו“].

למנהג הספרדים אין נוהגים דיני אבילות עד ראש חדש אב,אך כתב האריז“ל שיש להתאבל בימי בין המצרים בכל יום אחרי חצות היום על חורבן בית המקדש, ונוהגים בקהילות רבות לשבת על הארץ ולומר תקון חצות (תקון רחל) מלבד בערבי שבתות ובר“ח.

יזהר כל אדם מכל דבר שיש בו חשש נזק וסכנה (ואפילו מהכאת בנים ותלמידים) מפני המזיקים ששולטים בימים אלה. (יש המקפידים שלא לרחוץ בים ובבריכה בימים אלו, משום שהשטן מקטרג בשעת הסכנה).


שבת מברכים

שבת קודש פרשת מטות - כ“ד בתמוז: מפטירים ”דברי ירמיהו“ (ירמיהו א) עד ”תבא עליהם נאום ה‘“ (פרק ב, פסוק ג).
מברכים החדש: ראש חודש מנחם אב (יש מהספרדים שקוראים: אב רחמן) יהיה ביום שישי. ומולדו יום רביעי שעה 1 ו-12 דקות ושני חלקים. [אין אומרים ”אב הרחמים“ ו"הזכרת נשמות"]. [במנחה אבות פרק ב].
יום חמישי כ“ט בתמוז - ערב ר"ח מנחם אב: [במנחה אומרים יום כפור קטן] ואין אומרים תחנון.

הלכה למעשה

הנה זה הצום תענית שבעה עשר בתמוז הוא אחד מארבעה צומות הנזכרים בפסוק (זכריה ח, יט): "כה אמר ה' צבאות, צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי וגו'" ונתבארו בגמרא הקדושה (ר"ה יא.) ובפוסקים (שו"ע או"ח סימן תקמ"ט). וחמשה דברים ארעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז ואלו הן: נשתברו הלוחות, ובטל התמיד מבית ראשון, ונבקעה העיר הקדושה ירושלים ונכנסו בה חילי נבוכדנצר ועשו בו כרצונם, ושרף אפוסטומוס את התורה, והעמד צלם בהיכל. וחיוב גדול על האדם בתענית זה, ולקונן ולהצטער מאוד על כל המאורעות ההם, שמהם כביכול הגיע צער גדול להבורא יתברך שמו ויתעלה ושבר גדול לבניו הקדושים כידוע, וזהו עיקר ושורש התענית, וכל זה יש לו לאדם להעלות על לבו כמעט בכל רגע של יום תענית זה, ולקונן ולהצטער בלבו מאוד על כל אלו הנ"ל, וזה היום תחילת בין המצרים.

וכתב האר"י ז"ל: כל אותם הימים שבין המצרים, ישב לארץ אחר חצי היום ויבכה ויקונן על חורבן הבית. ובימים ההם לא יביא אדם עצמו לידי חיוב ברכת "שהחיינו" אפילו בשבת, עד כאן לשונו.

ונהגו להתאבל בין המצרים איש איש כפי יראתו מהבורא יתברך שמו, ועיין גם כן בשלחן ערוך, סימן תקנ"א. וראוי לאדם לסגף את עצמו בכל מה דאפשר, ואל יקל בעדונין, חס ושלום, שלא יסיח דעתו מאבלות. ודרשו רבותינו ז"ל (תענית ל) על פסוק: "שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה" (ישעיהו סו, י), שכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמתה; ושאינו מתאבל וכו', רחמנא ליצלן. ויזהר האדם מאד ביחוד בימים אלו למעט בשיחה בכל מה דאפשר, שלא יבוא למלאות פיו שחוק; ואיסור זה הוא גם בכל ימי השנה מדינא דגמרא, והוא גם כן בשלחן ערוך (סימן תקס, סעיף ה), ודי בהערה זו.

בישראל ראיתי שערוריה, אין איש שם על לב, התנהגות המון עם, שבערב ראש חדש אב אין מתענין כלל, בכדי להפסיק מבעוד יום באכילת בשר קודם התשעה ימים, אוי ואבוי לאותו מנהג, ולא תהא כזאת בישראל עם קדוש, ולא תלכו בחוקות הגויים שמפסיקין בסעודות בשר קודם ענוייהם - אוי לעינים שכך רואות מנהג זה בעם קדוש, ודי בהערה זו.

(יסוד ושורש העבודה)



הדפסשלח לחבר
דרונט בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד
יד לאחים – לא מוותרים על אף יהודי - טל: 03-6154100